לאדם הכי יקר לי בעולם, ליחיד שגרם לי להישאר לפחות קצת שפויה לפעמים, שנתן לי הרגשה שאני לפחות קצת נאהבת.
עצוב לי כל כך לשבת פה עכשיו, לכתוב מה שאני עומדת לכתוב, להרגיש איך שאני מרגישה.
אני מתגעגעת אליך כלכך וגם לאיך שאני כשאני איתך. אתה גורם לי להיות קצת פחות רצינית ולחוצה..
ובכל זאת שנינו יודעים שלא הכל מושלם בנינו.
היו לי כמה שבועות קשים, באמת קשים. ועד שלא אמרו לי לא הבנתי כמה זה משפיע עלי.
חשבתי שזה נורמלי לשבת בלילות ולבכות, חשבתי שזה בסדר להסתגר בחדר שעות, להלחיץ את עצמי למוות.
וכל כך קשה לי עכשיו, לדעת מה שאני יודעת.
איך הכל כל כך מוזר פתאום.. להסתכל על שנינו בתמונות שלנו, מחייכים וצוחקים, ולחשוב שאולי זה לא יחזור.
אני אדם קטן ולחוץ. אני דורשת מעצמי ומאחרים יותר מידי, אני מתאכזבת מכמעט הכל.
אבל איתך אני שונה, כולם אומרים לי את זה.
"אני אוהבת איך את כשאת איתו", אמרה לי החברה הכי טובה שלי אי פעם. גם אני.
יכולנו לריב ולהתעצבן ולצעוק, בעצם רק אני צעקתי ואתה ישבת בחוסר אונים, שעות. ואז פתאום להסתכל אחד על השני בעיניים.
ולשכוח הכל.
שנה ושלושה חודשים פחות ארבעה ימים.
הכל נראה כל כך קטן פתאום. אני רוצה להאמין שאתה עדיין אוהב אותי, שתיקח אותי חזרה, שתילחם עליי.
למרות כל מה שעשיתי, כל הפעמים שהייתי צריכה להלחם עליך ולא נלחמתי.
גם אתה לא נלחמת עלי המון פעמים.
ככה הרגשתי לפחות, כל לילה כשהלכתי לישון בוכה, שזה היה המון. לפעמים בגללך ולפעמים לא.
חזרה לנושא,
השבוע האחרון היה לי קשה מאוד. הכל התרסק עלי.
זרקת אותי. וכן, זה בדיוק מה שזה היה. פרידה. שנינו יודעים את זה.
והלחץ בבית הספר, ההורים, המשפחה. החברים שלי, שהם לא באמת חברים שלי.
כולם הקשו עלי, ואני נשברתי.
אמא שלי אמרה לי פעם "אף אחד בעולם הזה לא חבר שלך. אני ואחיות שלך והמשפחה שלך זה כל מי שיש לך בעולם הזה, כל מי שישאר."
ולא רציתי להאמין. הרי יש לי אותך איך יכול להיות שאין לי אף חבר אמיתי בעולם?
אבל לא רצית להיות אף פעם סתם חבר שלי.
רצית להיות החבר שלי. היחיד. בלי אף אחד מסביב ושאהיה רק שלך.
כידוע, אני אדם עקשן. חצי מחיי ביליתי בלהגיד ולעשות כל דבר שיאמרו לי, בלי שום דעה אישית.
את החצי השני אני מבלה במלחמה תמידית עם עצמי והסובבים אותי.
אז הרבה פעמים יוצא ששנינו נלחמים, יוצאים שבורים ופצועים אבל ממשיכים.
איכשהו הרגיש לי שכל המלחמה איתך ועליך, שווה את זה. כל דמעה וכל יום שכעסתי, יהיה שווה בסוף.
אבל איך אתה יכול לומר שאני לא אוהבת אותך, כשכל מה שאני אוהבת הוא אתה?
אתה הכל בשבילי. אמרתי את זה כמה פעמים והתכוונתי.
מצטערת אם גרמתי לך להרגיש שלא.
אבל אתה גורם לי להרגיש כל כך אובססיבית לפעמים..
כל פעם שאתה לא עונה ואני צריכה להתקשר שוב ושוב כדי לשמוע את הקול שלך.
כשאני צריכה לחפור כדי שניפגש, אם זה קורה בכלל.
אחרי הפרידה הבנתי שאני לא באמת חייבת אותך בחיי, אני אדם בפני עצמי.
אני יודעת שאני אמצא אוויר לנשימה, בסופו של דבר אצליח לקום בבוקר.
אבל אני ממש לא רוצה.
אתה היחיד שאני מסוגלת לדבר איתו, ואני באמת אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך טוב.
אני גם יודעת, אתה רוצה ממני יותר גם מהבחינה הפיזית.
לא אשקר לך, היו פעמים שגם אני רציתי. באמת רציתי.
אבל משהו עדיין עוצר אותי, ואני בכל זאת רוצה שתהיה מאושר.
אם אני לא יכולה לגרום לך אושר, אני בהחלט אעדיף שתחפש ותמצא אותו במקום אחר..
אולי עם מישהי טובה יותר, שתאהב אותך כמו שמגיע לך.
אבל בנתיים זו אני וזה כל מה שאני יכולה להציע.
אני, הקושי שלי וחיבוק חם ואוהב.
אני באמת לא רוצה להכריח אותך לחזור אלי אם אתה לא רוצה, וזה הגיוני מאוד שלא תרצה.
אבל אם כן, או לא אני רוצה לשמוע. אני חייבת להבין למה.
איך פגעתי באדם שהכי חשוב לי בעולם הזה?
איך שוב, בפעם המיליון, הרסתי את עצמי ועוד אדם?
אני מרגישה כל כך עלובה כשאני כותבת את זה. כל כך חסרת אונים.
אני רוצה להתקשר ולומר לך הכל אבל אין לי את האומץ.
אין בי את הכוחות כרגע להתכונן לשיחה הזאת, ולדעת שאולי לא תענה אפילו.
או שתענה ותגיב בקול האדיש שלך.
שתגיד שאתה לא אוהב אותי, שאתה לא מבין מה חיפשת איתי.
אני רוצה שיהיה לך טוב אבל אני גם לא רוצה לאבד אותך.
אם אצטרך אני אשלים עם זה בסוף. אבל אני לא רוצה.
אני רק רוצה שתחבק אותי עם הידיים הגדולות שלך ותגרום לי לצחוק, ושתגיד לי כמה אתה אוהב אותי.
תגיד שטעית ואתה מצטער על זה שאמרת שאתה לא אוהב אותי, שלא התכוונת.
איך הרסתי הכל שוב?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
